The Body Keeps the Score נרשם בגוף: מו, נפש וגוף בריפוי מטראומה

לנוכח הטראומה אין צורך להיות חייל קרבי או לבקר במחנה פליטים בסוריה או בקונגו כדי לפגוש בטראומה. טראומות קורות לנו, לחברינו, למשפחותינו ולשכנינו. מחקר של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן הראה כי אחד מכל חמישה אמריקנים עבר התעללות מינית בילדותו; אחד מכל ארבעה הוכה על ידי הורה עד כדי השארת סימן על גופו; ואחד מכל שלושה זוגות מעורב באלימות גופנית. רבע מאיתנו 1גדל אצל קרובים אלכוהוליסטים, ואחד מתוך שמונה חזה באמו מכּוָּה. כבני אנוש אנו שייכים למין חסין במיוחד. מקדמת דנא אנו שבים ומשתקמים ממלחמות אכזריות, מאין־ספור אסונות )טבעיים כמו גם מעשה ידי אדם( ומהאלימות והבגידה בחיינו הפרטיים. אך חוויות טראומטיות מטביעות את חותמן, בין שבקנה מידה נרחב )על ההיסטוריה והתרבות שלנו( ובין שקרוב יותר לבית, בתוך המשפחה, כשסודות אפלים מחלחלים בפעפוע סמוי ועוברים מדור לדור. הן גם מותירות עקבות בנפשותינו וברגשותינו, ביכולתנו לחוש שמחה ואינטימיות, ואפילו במערכות הביולוגיות והחיסוניות שלנו. טראומה משפיעה לא רק על מי שחשופים לה ישירות, אלא גם על הסובבים אותם. חיילים השבים הביתה מן הקרב עלולים לערער את משפחותיהם בהתקפי הזעם שלהם, בהיעדרותם הרגשית. בנות ( נוטות לסבול מדיכאון,PTSD זוגם של גברים הסובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית )להלן: וילדיהן של אמהות מדוכאות נמצאים בסיכון גבוה לגדול חסרי ביטחון וחרדים. חשיפה בילדוּת לאלימות במשפחה מקשה, לעתים קרובות, לבסס יחסי אֵמון יציבים בבגרות. טראומה, מעצם הגדרתה, היא בלתי נסבלת. רוב קורבנות האונס, חיילים שהשתתפו בקרבות וילדים שעברו התעללות, חווים מצוקה רגשית כה קשה כשהם חושבים על מה שעברו, עד שהם מנסים לדחוק את הדברים מתודעתם, להתנהג כאילו דבר לא אירע ולהמשיך הלאה. אדם זקוק לאנרגיה עצומה כדי להמשיך לתפקד בעודו נושא את זכר האימה והבושה על חולשתו ועל פגיעותו הנוראיות. כולנו רוצים להתקדם אל מְעבר לטראומה, אך החלק של מוחנו שנועד לוודא את שרידותנו )ושנמצא עמוק מתחת למוח הרציונלי( אינו מצטיין בהכחשה. גם זמן רב אחרי שאירוע טראומטי מסתיים, המוח עשוי להגיב מחדש לרמז הזעיר ביותר לסכנה, לשבש את פעולתם של מעגלים חשמליים במוח ולהפריש כמויות עצומות של הורמוני דחק. מתוך כך עולים רגשות קשים, תחושות גופניות עזות וכן פעולות אימפולסיביות ותוקפניות. תגובות פוסט־טראומטיות אלה נתפסות כחסרות פשר ומציפות ביותר. שׂורדי הטראומה חווים אובדן שליטה, ולעתים קרובות מתחילים לחשוש שהם פגומים עד היסוד וחסרי תקנה. אני זוכר מתי נמשכתי לראשונה ללימודי רפואה. הייתי בן ארבע־עשרה, במחנה קיץ. בן דודי מייקל סיפר לי במשך כל הלילה על מורכבותה של פעולת הכליות, על האופן שבו הן מפרישות את חומרי הפסולת של הגוף ואז סופגות מחדש את החומרים הכימיים ששומרים על איזון המערכת. הייתי מרותק לתיאורי פלאֵי פעולת הגוף. בהמשך, בכל שלב של הכשרתי הרפואית, בין שלמדתי כירורגיה, קרדיולוגיה או רפואת ילדים, היה ברור לי כי המפתח לריפוי הוא הבנת פעולת האורגניזם האנושי. אך כשהתחלתי להתנסות בפסיכיאטריה, נדהמתי מהניגוד בין המורכבות המופלאה של הנפש וסביכות הקשרים והחיבורים שבין בני אדם, לבין מיעוט הידע של הפסיכיאטרים על מקור הבעיות שבהן טיפלו. האם רמת הידע שלנו על המוח, הנפש והאהבה תגיע ביום מן הימים לזו שיש לנו על מערכות אחרות של האורגניזם האנושי? עוד שנים רבות לפנינו עד שנגיע לרמה כזו של הבנה מפורטת, אך לידתם של שלושה ענפי מדע חדשים הובילה ל"התפוצצות ידע" על השפעותיהן של טראומה פסיכולוגית, התעללות והזנחה. מדובר במדעי המוח — חקר האופן שבו המוח תומך בתהליכים מנטאליים; פסיכופתולוגיה התפתחותית — חקר השפעתן של חוויות שליליות על התפתחות הנפש והמוח; ונוירו־ביולוגיה בין־אישית — חקר האופן שבו התנהגותנו משפיעה על הרגשות, על הביולוגיה ועל המבנה הנפשי של הסובבים אותנו. מחקרים בדיסציפלינות מדעיות חדשות אלה גילו כי טראומה גורמת לשינויים פיזיולוגיים ממשיים, ובהם כִּיוּל־מחדש של מערכת האזעקה של המוח, עלייה בפעילות הורמוני הדחק ושינויים במערכת מסננת המבחינה בין מידע רלוונטי למידע לא־רלוונטי. כיום אנו יודעים כי טראומה מסכנת את אזור המוח שאחראי להרגשה המוחשית של היותנו חיים, כפי שהיא נחווית בגוף. שינויים אלה מסבירים מדוע אנשים שסובלים מטראומה נעשים דרוכים במיוחד לנוכח איום פוטנציאלי, למרות מחיר הפגיעה בהשתלבותם הספונטנית בחיי היום־יום. הם גם מסייעים לנו להבין מדוע הסובלים מטראומה חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים בעייתיים ומתקשים ללמוד מן הניסיון. כיום אנו יודעים שהתנהגותם אינה נובעת מכֶּשֶל מוסרי, ואינה סימן להיעדר כוח רצון או לאופי גרוע — היא נגרמת בְּשל שינויים ממשיים במוח. צמיחת ידע עצומה זו, על התהליכים הבסיסיים שבתשתית התגובה לטראומה, פתחה גם צוהר לאפשרויות חדשות למזעור הנזק, ואפילו לביטולו. כיום אנו יכולים לפתח שיטות והתנסויות שמשתמשות בגמישות העצבית הטבעית של המוח כדי לסייע לשורדים להרגיש חיים ונוכחים באופן מלא בהווה, ולהמשיך בחייהם. קיימים שלושה מסלולים עיקריים: )1( מלמעלה למטה: באמצעות שיחה, תקשורת )מחודשת( עם אחרים ומתן הזדמנות לדעת ולהבין מה קורה לנו בעצם, דרך עיבוד זיכרונות הטראומה; )2( באמצעות נטילת תרופות שחוסמות תגובות־התראה בלתי הולמות, או באמצעות שימוש בטכנולוגיות אחרות שמשנות את אופן ארגון המידע של המוח; ו־)3( מלמטה למעלה: כשמאפשרים לגוף לחוות חוויות שסותרות, באופן עמוק ומהותי, את חוויות חוסר הישע, הזעם או הקריסה הנובעות מטראומה. איזה מסלול יהיה מיטבי עבור שורד טראומה מסוים — זו כבר שאלה אמפירית. רוב האנשים שאיתם עבדתי יזדקקו לשילוב כלשהו שלהם. זוהי עבודת חיי. בעשייה זו זכיתי לתמיכה מעמיתיי ומתלמידיי במרכז הטראומה שייסדתי לפני שלושים שנה. יחד טיפלנו באלפי ילדים ומבוגרים הסובלים מטראומה: קורבנות התעללות בילדוּת, אסונות טבע, מלחמות, תאונות, סחר בבני אדם; אנשים שהותקפו על ידי קרובים ועל ידי זרים. יש לנו מסורת ארוכה של דיונים מעמיקים בכל אחד ממטופלינו בפגישות הצוות השבועיות, ואנו עוקבים בקפידה אחר הצלחת דרכי עבודה טיפולית שונות אצל מטופלים אלה ואחרים. מטרתנו העיקרית הייתה תמיד לדאוג לילדים ולמבוגרים שהגיעו אלינו לטיפול, אך מלכתחילה הקדשנו עצמנו גם לביצוע מחקר, כדי לחקור את השפעות הדחק הטראומטי על אוכלוסיות שונות The הבאים: הארגונים מטעם מחקר במענקי נתמכנו להן. עוזרים טיפולים אילו ולקבוע National Institute of Mental Health, The National Center for Complementary and Alternative Medicine, The Centers for , וכן בקרנות פרטיות אחדות שסייעו לנו לחקור את יעילותן של צורותDisease Control , תיאטרון ונוירו־פידבק.EMDR טיפול שונות, מתרופות ועד שיחות, יוגה, האתגר שלנו הוא לגלות כיצד אנשים יכולים להשיג שליטה על שרידי טראומת העבר, ולחזור לנווט את ספינתם. שיחה, הבנה וקשרים אנושיים מסייעים, ותרופות עשויות להשקיט מערכות התראה פעילות מדי. אך כפי שתראו בהמשך הספר, ניתן לשנות את עקבות העבר גם באמצעות חוויות גופניות שסותרות באופן ישיר את חוויות חוסר הישע, הזעם והקריסה שהן חלק מן הטראומה, וכך לשוב ולהשיג שליטה עצמית. לי עצמי אין העדפה לאופנוּת טיפול זו או אחרת, היות שאין גישה אחת שמתאימה לכולם, אבל אני משתמש בכל צורות הטיפול שנידונות בספר. כל אחת מהן יכולה להשפיע עמוקות, בהתאם לטיב הבעיה הייחודית ומבנה האדם המסוים. ספר זה נכתב כדי לשמש הן מדריך והן הזמנה — הזמנה להתייצב לנוכח מציאות הטראומה, לחקור כיצד לטפל בה באופן מֵיטבי, ולהתחייב, כחברה, להשתמש בכל אמצעי שברשותנו כדי למנוע אותה